הרבָּה חיה רואן בקר

הבוקר, ראש חודש ניסן, הצטרפתי לתפילת "נשות הכותל" בכותל המערבי.

מישהי צילמה אותי שם, מתפללת. כאשר קלטתי אותה בזוית העין הדבר החזיר אותי 15 שנים לאחור לתמונה אחרת שצילם צלם אנונימי, ללא ידיעתי, ותלה בבית הכנסת המסורתי בקרית יובל. מסתבר (מעולם לא ראיתי את התמונה, אבל כך אומרים לי...) שבתמונה ההיא אני עומדת לבד, צמוד לכותל, לבושה מדי צה"ל ומתפללת באדיקות. היום עמדתי בקצה האחורי של עזרת הנשים, רחוק ככל האפשר מהקיר עצמו, מוקפת נשים רבות שכמוני נואצו וגודפו, עטויה "מַדי תפילה" – טלית וכיפה צבעונית (תפילין חששתי להניח שם) – וחשבתי על השנים שחלפו. תהיתי איך קרה, שעברתי ממקום צמוד לכותל, בתפילה שעוצמתה חודרת את עדשת המצלמה, אל אחורי הרחבה, בחווית תפילה כל כך שונה

היום חשתי, שכמעט כל משפט בתפילה כאילו נכתב על המעמד הזה; מעמד של נשים שכוונתן טהורה ליטול חלק פעיל במסורת אבותיהן ואמותיהן וכדי לעשות זאת הן נאלצות לעמוד בפני השפלות ואיומים, כמיטב המסורת היהודית: "אבינו...רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה..."; "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך...ולא נבוש לעולם ועד"; "...והיו לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם..."; "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה"; "ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם..."

ברם, למרות המשמעות הרבה שמצאתי בתפילה היום, בלט חסרונה של התמימות מלפני 15 שנים. הרהרתי היום על אבדנה, על אובדן השלמוּת-לכאורה, שגרמה לה. תהיתי, כיצד משתווה ההוויה הרומנטית ההיא אל מול עולמי הנוכחי, המתובל בספקות, שאלות וביקורת? האם הייתי רוצה לשוב ולהתרפק בחיקה? האם אני מתגעגעת לימי התום, בהם יכולתי לעמוד כך צמוד לכותל ולעצום את עיניי מהביט בכל הקשיים שהמקום הזה מזמן?

בתפילה שהיא כולה חוויה חיובית ואקסטטית יש משהו שנוסך ביטחון. זוהי הזדמנות עבורנו ליצור מציאות מושלמת, כזו שאיננה קיימת באף מרחב אחר, ולברוח אליה. יש חשיבות ביכולת הזו ויש לנו צורך נפשי בה, אך חווית התפילה, והחוויה הדתית בכלל, איננה יכולה להסתכם בכך. האדם הוא יצור חושב והיכולת הזו – ובתוכה הביקורת, הספקנות, היצירתיות והחדשנות המחשבתית – היא מתת-אל, אולי הגדולה ביותר שזכינו לה. כאשר אנו מבקרים ותוהים אנו ממצים את הזכות הגדולה הזו וזו כשלעצמה עשויה להיות חוויה דתית והתעלות רוחנית.

אנו עומדים בפתחו של חג החירות; ואכן, לחירות יש מחיר. גם לחירות מחשבתית. אי אפשר להפעיל אותה ולהישאר בתמימות החמימה והנינוחה. אפשר לברוח אליה מדי פעם, באופן יזום, אך חיים שלאחר אכילת פרי עץ הדעת לעולם שונים מאלה שלפניה. זהו סיפורנו – סיפורו של המין האנושי: חיים לאחר האכילה. תמצית הסיפור של אדם וחוה הוא, שזהו הביטוי הבלתי נמנע להיותנו בני אדם, בצלם אלוהים. לכן לא הייתי מוותרת על חופש המחשבה, על זכות החיפוש ועל חדוות הגילוי שהוא מאפשר וזו נחמתי במקום הבודד הזה, באחורי הרחבה, בחווית תפילה עוצמתית אך מורכבת רגשית.

האובססיה שלנו עם מספרים מתוארת היטב בשירה של להקת "הדג נחש". שבויים בקסמה של הפופולריות המספרית, אנו בתנועה המסורתית מצרים על כך שאיננו סוחפים אחרינו המונים בישראל ושוכחים, שכמעט בכל שלב בהיסטוריה חי העם היהודי כמיעוט מבלי שהדבר יפגום באמונתו בצדקת דרכו או בעוצמת קיומו. למעשה, אפשר לומר בהכללה (וכטבען של הכללות גם זו חוטאת למציאות מורכבת יותר), כי במקום שאליו ישנה נהירה המונית נמצא גם ביטול החשיבה והביקורת. הרב ד"ר דניאל הרטמן כתב לאחרונה על אבדן החשיבה העצמאית בקרב הציבור האורתודוכסי, הבא לידי ביטוי בעוצמת המשבר בעקבות ההאשמות כנגד הרב מוטי אלון. לדידו, התפיסה המעוותת של דמות הרב כמקור התשובות כולן וכמגרש הספקות היא המאפשרת נהירה המונית אחרי רבנים והיא שאחראית לגודל תחושת האסון בקרב ציבור תלמידי הרב אלון.

עונת האביב מזמינה אותנו להיות עדים להתחדשות והתעוררות הטבע לצמיחה. אני מביטה מחוץ לחלון חדר העבודה שלי ורואה את עלי עץ השסק הטריים שהנצו, ירקרקים ורעננים ומלאי חיים. בנקודת הגיזום של הצמח צומחים ענפים חדשים רבים מכפי שהיו שם בעבר; ונדמה לי שגם בגיזום של עצמנו – כאשר אנו לוקחים סיכון וחושפים את מה שמתחת למעטה התמימות לאוויר חדש ולהשפעות חדשות, כך גם אנו צומחים ומוריקים ומגלים חוויה איכותית ומספקת של חירות.

במבט מאחורי הרחבה רואים חלק גדול יותר של הכותל, וגם מעבר לו.

חג חירות שמח וכשר!

ניסן, תש"ע
מרץ, 2010

**********************************************************************************
כמה הם 2008 פחות 1967? מסתבר, שלפי המחשבון של עיריית ירושלים התוצאה היא 40. יעידו על כך עשרות שלטי החוצות המתנוססים ברחבי העיר ומכריזים בגאון: ישראל חוגגת 60, ירושלים מאוחדת 40. אמנם הגֶנים של אבי המתמטיקאי דילגו עלי ברוב התחומים, אך אני די בטוחה שהתשובה היא למעשה 41, והסיסמה שסימנה את חגיגות ישראל-ירושלים השנה משגעת אותי מזה כמה חודשים.

עובדה ידועה היא, שמלחמת ששת הימים פרצה והסתיימה כמעט בדיוק 19 שנים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. אם כן איך קרה, שמדינה שלמה השתכנעה, שההפרש בין עצמאות ישראל ואיחוד ירושלים הוא 20 שנה?! לאורך כל השנה מתקיימות תהלוכות ואירועים לציון מפגש תאריכים מופלא זה, וגרוע מכך – הנושא נלמד ונחגג בבתי-ספר ונזכר באירועים ובפרסומים ממלכתיים. שיא האבסורד היה, כאשר סביב יום ירושלים ה-41 נחגגו אירועי "חתימת שנת ה-40 לאיחוד ירושלים", כאשר שנת ה-40 נחתמה לפני למעלה משנה וביום ירושלים ה-41 בעצם חתמנו את השנה ה-41!

אמנם, ישנן בעיות רבות וגדולות מזו בארצנו הקטנטונת. אך נדמה לי, כי מאחורי הפרט הקטן והזניח-לכאורה הזה עומדת גישה בעייתית ביותר, שהיא לדעתי הבסיס לרבים מן החוליים בחברה שלנו בכלל ובתפיסות דתיות בפרט. התופעה הזו משקפת התעלמות מן המציאות ומן העובדות, והצגה שטחית ורדודה של מציאות אידילית במקומן. כמה נחמד היה לנו לו היה הדבר נכון! כמה יכולנו לנפח את החגיגות של שני האירועים, ולהסיח את הדעת מן הנושאים הבוערים במדינה: ממשבר גיור מביש, מחיילים שנמקים בשבי, מנבחרי ציבור רקובים ומושחתים. הצירוף המופלא 40+60 (=100) יכול היה להוכיח לכל אותם ספקנים וציניקנים, שאנו בורכנו בהשגחה, שדאגה לסדר את ההיסטוריה כך, שנוכל לחגוג את האירועים המלבבים האלה יחדיו, באופן המעיד על ההצלחה הכבירה שלנו.

הבעיה היחידה היא, שההיסטוריה קרתה אחרת. האם זה אומר, שאין לנו הצלחות משמעותיות, הראויות לחגיגה? חלילה. אבל כאן בדיוק טמונה הסכנה שבסגנון החשיבה התעמולתי הזה. הוא מציע, שמה שחשוב הוא לא מה שבאמת קרה אלא מה שהיינו רוצים שיקרה. הוא נותן לגיטימציה לכל מעשה של הוצאת דברים מהקשרם כל עוד המטרה היא מוצדקת. כך קרה עם דבריו של ר' משה סופר, החת"ם סופר, שציטט את המשנה "החדש אסור מן התורה" (ערלה ג:ט), במסגרת מאבקו נגד הרפורמה סביב מפנה המאות ה- 18-19. החת"ם סופר ציטט את המשנה בהשאלה, בבקשו לשכנע את הציבור, כי קיים איסור בתורה על כל חידוש בפסיקת הלכה. הוא הצליח לשכנע מליונים, שאכן הזרמים הליברליים ביהדות אינם לגיטימיים ופועלים בניגוד לתורה עצמה, כאשר למעשה המשנה שציטט איננה מתייחסת כלל לחידושי פסיקה כי אם לתבואה חדשה, שהיא היא זו שאסורה, לפי התורה, טרם הנפת העומר בבית המקדש!

הוצאת דברים מהקשרם, כמו גם הצגת מספרים עגולים במקום שהם אינם קיימים, גוזלת מן הפרט את האפשרות להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ללמוד ממנה ולשפר את פניה. במקום לפתור את אי-ההתאמות בין המציאות ובין תפיסת העולם היא מציגה מציאות בדיונית, חלופית, השוללת לעתים קרובות את הלגיטימיות של גישות אחרות. מעבר לכך משתמע מטקטיקה זו – ובזאת היא מסוכנת גם לעצמה – שאין לדברים הצדקה ללא הוכחות מפוקפקות אלה: אם נאלץ החת"ם סופר לבסס את עמדתו על ציטוט שהוצא מהקשרו, יתכן שעלינו להסיק כי אין ביסוס של ממש לעמדה זו.

בדומה לכך, סיסמת ה- 40+60 עלולה לשמש טענה כנגדנו כאילו אין די בהישגינו האמיתיים כדי לחגוג ולשמוח ועל-כן המצאנו הישגים שאינם קיימים. גרוע מכך, תלמידי בתי הספר יזכרו ששנת ה-60 ושנת ה-40 חלו באותה שנה, ובכך אנו מלמדים דור שלם, שאין לנו כל עניין בעובדות אלא רק בפרשנות מגמתית שלהם.

שימת הלב דווקא לעובדות הקטנות והשוליות-לכאורה האלה איננה ענין פעוט כי אם סוגיה מהותית בחברה נאורה. תעמולה ומניפולציה פועלות על בסיס ההנחה, שמרבית האוכלוסיה לא תתעכב על הפרטים הקטנים ותיסחף בלהט ובקסם שבמציאות החדשה, היפה יותר, המעצימה, המתוארת בתעמולה. על-כן אל לנו להישבות בדברים הללו. אל לנו להאמין שחידושים אסורים מן התורה ואל לנו להאמין שירושלים מאוחדת 40. נחגוג את המציאות כפי שהיא, נישיר אליה מבט מפוכח וחושב, ואם מה שנגלה ידרוש עבודה ותיקון – כך נעשה, ובזאת נתפאר.

יולי, 2008

תמוז, תשס"ח

הרבָּה חיה רואן בקר, בעלת מ"א בהצטיינות בלימודי היהדות ממכון שכטר בירושלים ותלמידת מ"א בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, הוסמכה לרבנות בשנת 2007 בבית המדרש לרבנים על-שם שכטר בירושלים.

בוגרת תכנית "ברוח", הכשרה בתמיכה רוחנית במרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, עמיתת טננבאום לשנת 2007 וכעת עמיתת רקמ"ה, להנהגה קהילתית.

נשואה לאיתי, ואם לעדיה ולקשת.