שבת הגדול, תש"ע
פרופ' אלכסנדר רופא

'שבת הגדול' נקראת על שום סיומה של ההפטרה, במלאכי פרק ג', "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (פס' 23). אפשר לדון במשמעות המקורית של הכתוב הזה בהקשרו "והשיב לב אבות על בנים" וגו' (פס' 21) – וכך עשיתי בהזדמנות קודמת – ואפשר להזכיר את פיתוח דמותו של אליהו במסורת היהודית: אליהו כמבשר הגאולה, כפי שהוא בא בברכות ההפטרה: "שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בן דוד משיחך" או בהבדלה של מוצאי שבת: "אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי – במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד". אולם אני בחרתי היום לדבר על אליהו הנביא בסיפור בן-ימינו (כמעט): "עד שיבוא אליהו", שכתב שמואל יוסף עגנון ונדפס בספרו עיר ומלואה.
ובכן מספר עגנון על השמש של בית-המדרש החדש, יואל יונה שמו, שהיה מחפש עני שיעלה 'שישי' בפרשת "כי תבוא" כדי שיקראו לו את כל הקללות של התוכחה. זה היה המנהג בבוטשאטש, עירו של עגנון, כמו בהרבה קהילות אחרות, שהשמש צריך למצוא איש שיעלה לתורה לפרשת התוכחה ואם לא ימצא חייב הוא לעלות בעצמו. וסיבה טובה היתה לשמש למצוא מי שיעלה במקומו – בגלל העבירות שהיו בידיו ובייחוד העיקה עליו קללתה של אלמנה שהוא מעל בשליחותה, והיא קיללה אותו במפורש בכל הקללות שבתורה. והשמש יואל יונה האמין שאם יעלה לתורה וישמיע לו הקורא את כל הקללות האלה – בוודאי תבואנה עליו.
והנה ביום חמישי אחרי תפילת שחרית – כאשר יואל יונה כמעט נתייאש מלמצוא עני שיעלה במקומו לתורה לקריאת התוכחה – הופיע בבית-הכנסת הֶלֶך עני. מתפתחת שיחה, מין משא ומתן בין השניים, משא ומתן שלא אומרים בו הכול. השמש משיח את דאגתו, שמא יצטרך לעלות לפרשת התוכחה; ההלך תמה "וכי יש לך אדם מישראל שהוא מיצר לעלות לתורה"? השמש אומר להלך, שכנראה אין ההלך "מבחין בין פרשת התוכחה לשאר פרשיות שבתורה". ההלך כבר מוכן לדקלם את שתי התוכחות שבתורה, זו של פרשת "בחוקותי" וזו של פרשת "כי תבוא". השמש משתיק אותו בזעם: "גער בו השמש בנזיפה וצעק, בלום פיך ושתוק". ההלך עומד על דעתו ש"כל התורה כולה טובה וברכה וחיים". מכאן מבין השמש שאין קושי בכך שההלך יעלה לתורה בפרשת התוכחה והוא, השמש, מברר האם ההלך יודע לקרוא את ברכות התורה, ואם יחזור לשבת, כי ההלך ממהר ללכת לכפר פריבילוק. "לפריבילוק למה? בן נולד ליהודי בפריבילוק. ואם נולד בן בכפר מה? אליהו לא יזדמן לך שם! – חייך ההלך ושתק."
אם כן, השמש יואל יונה במה הוא מאמין? באמונות תפלות הוא מאמין, שאם ישמיעו לו את התוכחה מיד תתגשם בו. לעומת זאת באליהו אין הוא מאמין, בהתגלותו של אליהו אין הוא מאמין: "אליהו לא יזדמן לך שם"! – חייך ההלך ושתק.
השמש מניח שאם ההלך ישוב לשבת, ואם אין ההלך מבדיל בין פרשיות התוכחה לכל הפרשיות האחרות שבתורה הרי גמור הדבר שההלך העני יעלה לתורה בעליה השישית של פרשת 'כי תבוא' וישמע שם את כל הקללות של התוכחה. והנה מה שקרה לו:
בא לו השמש אצל ההלך בפנים יפות ושאל אותו בפה רך, מה שמך? אמר לו את שמו. חזר ושאל השמש, ומה שם אביך. אמר לו את שם אביו. חזר ואמר השמש יודע אתה אהובי לשם מה אני שואל לשמך ולשם אביך. לקרות לך לתורה מתכוון אני, לכבד אותך בעלייה מתכוון אני כדרך שמכבדים אורח חשוב שקוראים לו לעלות לתורה. אמר לו ההלך לשמש, חבל על אותו אדם שהעבירו עליו את הזמן. כמה שמחה, כמה עונג, כמה הנאה היית גורם לי אילו באת קצת קודם. אמר השמש, מה לך קודם ומה לך עכשיו? וכי חמישי לא פרשה נאה היא? וכי לא מן הפרשיות של שבעת הקרואים היא? הערים השמש על הפרשה שהתוכחה נתונה בתוכה, אף על פי שהיא ששי קראה חמישי. אמר ההלך לשמש, אתה יהודי אהובי אתה מבקש לקרוא לי לעלות ששי ואני יהודי אהובי כהן אני וכהן עולה ראשון.
נתמלא השמש עברה עד שהתיזו עיניו ניצוצות של זעם שאילו של אש היו היה ההלך נשרף.
תקע ההלך את ידו באבנטו והביט עליו בעינים שוחקות ואמר לו, הסר כעס מלבך יהודי אהובי ואל תשבית לך את שבתך. כל פרשיותיה של התורה כולן אהובות, כולן חביבות, כולן טובות וברכות. הזדרז יהודי אהובי ועלה לתורה, אל תתן לתורה להתעכב עליך. כבר זועם עליך הגבאי שמעכב אתה את הקריאה. נתן בו יואל יונה עינים שאילו של אש היו מיד היה נשרף. ליבבו ההלך בעיניו והקיפו בחיבת אהבתו. הקיפה אהבתו את לבו ונכנסה בלבו. יצא כעסו ונכנסה בו אהבה וכיון שנכנסה בו אהבה נכנסה בו שמחה. חזר אצל הספר ואחז בשמחה את עצי החיים ובירך בשמחה על התורה כאילו לפרשת וזאת הברכה עלה.
מכח שמחתו נתמלא כל בית המדרש שמחה ומכח שמחת בית המדרש הוכפלה שמחתו של יואל יונה. זה כחה של שמחת אמת, שמחה ומשמחת, שמחה ומשמחת.
איך מסכם יואל יונה את המעשה הזה שאירע לו בבית-הכנסת? – "בא לו אורח פורח ומחליף את נשמתי". אבל לאט-לאט חודרת ההכרה למחשבתו של השמש שה"אורח-פורח" הזה, ההלך העני, איננו אלא אליהו הנביא ש"נגלה עליו פנים אל פנים". אליהו החליף את נשמתו של יואל יונה השמש.
אליהו לפי האגדה העממית היהודית במאה התשע-עשרה, כפי שהועלתה על הכתב, למשל, על ידי י"ל פרץ, היה מחולל נסים לעזרתם של יהודים מסכנים, קשי יום. בסיפור "הפיקדון" של י"ל פרץ, נגלה אליהו לזוג יהודים עניים ואומללים ומפקיד בידם אוצר של זהב למשך שבע שנים, ואחר-כך – לצמיתות. כאן, אצל עגנון, יש לאליהו הנביא תפקיד אחר לגמרי: הוא איננו מחולל נס, להיפך, מזה הוא נמנע! כאן אליהו משחרר את האדם מן האמונות התפלות, ונוטע בו את האמונה האמתית, כי "כל התורה כולה טובה וברכה וחיים". אם תרצו, נוכל לומר "החלפת נשמתו של אדם" הוא הנס היותר גדול, הוא הנס האמתי. את זאת לימד אותנו עגנון.
והנה בעוד יומיים נשב אל שולחן 'הסדר' ועליו כוסו של אליהו. זו הכוס שאליהו צריך להכריע בה – ארבע כוסות בליל הסדר או חמש כוסות? כנגד ארבעה או כנגד חמישה לשונות גאולה? אם יבוא אליהו אל שולחננו באותו הערב, או אם לא יבוא, אינני יודע להגיד. אבל עדיין אנו יכולים ליהנות מברכותיו של אליהו – ראשית, אהבת התורה, מורשה לקהילת יעקב, התורה שהיא כדברי אליהו, "כולה טובה וברכה וחיים".
ושנית, מבט של אהבה על כל הסובבים אותנו, כמו שאמר עגנון: "לבבו ההלך בעיניו והקיפו בחיבת אהבתו. הקיפה אהבתו את לבו ונכנסה בלבו. יצא כעסו ונכנסה בו אהבה, וכיוון שנכנסה בו אהבה נכנסה בו שמחה... זה כוחה של שמחת אמת, שמחה ומשמחת, שמחה ומשמחת."